לאחרונה הייתה לנו הזכות להיות עדים לרגע היסטורי שתועד וצויין כמובן בזכות יצירת אמנות מופלאה. הרגע בו ביבי הפך לטוטם, פסל מזהב.
כנהוג במדינות שונות ברחבי העולם, הצבת פסל העומד במרכזה של כיכר גדולה הממוקמת למרגלות הממסד הראשי/ממשלה/עירייה, ומטרתו לשקף ולסמל לאומה/ציבור/עם את השקפת העולם וערכי היסוד של הממלכה השולטת באותו עידן. אירוע מרגש וביקורתי שכזה הזכיר לי את ההצבה הרגעית של אלת הדמוקרטיה בכיכר טיאן אן מן, ממש אל מול דיוקנו של מאו, אי אז באירועי 1989, אך במחשבה שניה החלטתי דווקא לכתוב על הציניות הקסומה של האמן הסיני – יואה מין ג'ון– שפשוט לא מפסיק לצחוק.
אמן כל כך צבעוני וססגוני, עשיר באין סוף דימויים בהם הוא עצמו מופיע שוב שוב בהתגלמויות שונות כאשר הוא פשוט נקרע מצחוק, מתפתל מצחוק, אוחז את בטנו מרוב כאב צחוק. אם רואים יצירה אחרי יצירה בלי להפסיק זה ממש מדבק, הרי צחוק הוא דבר מדבק. הבקורת שלו כמובן צינית. הוא ציני כלפי הכל- כלפי המוות, כלפי ההיסטוריה, כלפי אלימות, כלפי המסורת, כלפי המשטר, כלפי החברה הסינית הלויאלית והצייתנית, כלפי החיים.
יואה הציג בביאנלה בונציה ב 1999. הציור שלו 'הוצאה להורג' ( Execution) נמכר ב- 2007 במחיר הגבוהה ביותר מכל אמן סיני אחר, בסכום של 6 מליון דולר. יצירותיו, ציורי שמן ופסלי ברונזה, נמצאים באוספים שונים ברחבי העולם, ומוצגים במרחבים ציבוריים שונים, פארקים, כניסות למוזיאונים וכו'.
יואה מצליח להעביר את התחושה הזו שלפעמים חשים- שזה פשוט חזק ממך, כך שכל מה שנותר לך לעשות הוא פשוט לצחוק על הכל עד כאב ודמעות.
